חתונת הדמים: על משפחה, פרטיות והזכות להפגין

תקציר

תקציר בעברית:בחודש אוגוסט 2014, על רקע הלחימה בעזה, התעוררה סערה תקשורתית וציבורית סביב חתונתם של מורל מלכה ומחמוד מנסור, יהודייה שהתאסלמה וצעיר מוסלמי. פרסום על אודות החתונה הופיע לראשונה בעמוד הפייסבוק של ארגון להב"ה – הארגון למניעת התבוללות בארץ הקודש. הארגון הפיץ העתק של ההזמנה לחתונה של בני הזוג, וקרא לתומכיו להתייצב במקום האירוע כדי להפגין ולמחות נגד נישואי הזוג המעורב. "יום ראשון כולנו בראשון [ראשון לציון – מקום האירוע]. נבלה נעשתה בישראל! אנחנו לא שותקים, אנחנו מגיעים למחות. תבואו עם שלטים ורמקולים. בשם ה' נעשה ונצליח! שתפו לכולם! לצערנו זה אמיתי", כך נכתב בעמוד הפייסבוק של הארגון.דברים אלה, שהיו חלק מקמפיין ציבורי נגד החתונה, הכו גלים ברשת וגרפו גלי אהדה בפייסבוק. סקר שנערך בעקבות המחאה אף העלה ש-72% מהיהודים בישראל מתנגדים לחתונה בין-דתית, ו-72% מהם ינסו למנוע חתונת בן משפחה עם ערבי. ואולם במקביל לכך, הפרסומים בעמוד הפייסבוק של להב"ה הולידו תגובת-נגד, והדיון הציבורי בנושא השתלט במהרה על דפי העיתונים ועל מהדורות החדשות. מאמרי דעה לכאן או לכאן – אלו התומכים בקיום החתונה ואלו המתנגדים לה – שטפו את אתרי החדשות באינטרנט. הפרשה גררה התייחסות גם מצדו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שגינה את ההסתה והגידופים כלפי בני הזוג בציינו כי "קו אדום עובר בין חופש הביטוי והמחאה לבין הסתה". אנשי ציבור נוספים הביעו עמדה ברוח זו.על רקע מציאות זו ולנוכח החשש מפני שיבוש אירוע החתונה, ניסו בני הזוג להביא לידי ביטול ההפגנה באמצעות פנייה לבית המשפט להוצאת צו למניעת ההפגנה מכוח סעיף 4 לחוק למניעת הטרדה מאיימת. במסגרת ההליך המשפטי ובעקבות הפצרות בית המשפט באו הצדדים לכלל הסכמה בנוגע למתכונת ההפגנה, ונקבע שתיערך במרחק 200 מטרים ממקום האירוע בראשון לציון. נציגת המשטרה העירה במהלך הדיון בבית המשפט כי אישור לקיום ההפגנה לא התבקש וממילא לא ניתן, וכי כלל לא ברור אם אכן מדובר בהפגנה הטעונה רישיון. ביום 17.8.2014 התקיימה החתונה כסדרה, כאשר במרחק של כ-100 מטרים ממקום האירוע התנהלו הפגנות סוערות של כמה מאות מפגינים המשתייכים לשני המחנות: המחנה האחד הורכב מאנשי ארגון להב"ה ותומכיו, שהשמיעו קריאות בגנּות החתונה המעורבת; ואילו המחנה האחר הורכב מתומכי החתונה, שביקשו להוכיח כי "הרחוב אינו שייך למשוגעים". את האירוע אבטחו כ-100 שוטרים שנפרסו במקום בסיוע כוחות יס"מ. בשלב מסוים, חלק מן המפגינים ניסה לפרוץ לאולם שבו נערך האירוע, ואחדים מהם נעצרו במהלך הערב.הדיון הציבורי רוּוי היצרים שנלווה לעיסוק בפרשה, כמו גם ההליך המשפטי שהתנהל בשוליה, מעוררים עניין בשלושה מישורים. המישור הראשון נוגע לרקע המשפטי שאופף את נסיבותיה של הפרשה, כלומר: דיני הנישואים החלים בישראל. התלהטות הרוחות סביב פרשת החתונה והעימות בין מתנגדי החתונה לבין תומכיה מסתירים עובדה בסיסית אחת, והיא שדיני הנישואים בישראל כלל אינם מאפשרים נישואים בין-דתיים. בהקשר זה נסביר כי המחאה נגד חתונת מורל ומחמוד מבטאת את ההשקפה שלפיה האישה היא קניינו של הגבר אשר לו היא נשואה, ובד בבד היא מבטאת את החשש המסורתי מפני "הגבר הזר", הנתפס כצייד מיומן ושופע מיניּות אשר מנסה לפתות את בנות ישראל "התמימות והטהורות".המישור השני של הדיון נוגע לשאלה החוקתית, היינו, להכרעה בנוגע לקיומה של ההפגנה בכפוף לאיזון בין הזכות לפרטיות של בני הזוג המתחתנים ובין הזכות להפגין ולמחות (שמהווה, כפי שנקבע בפסיקה, מרכיב בסיסי בזכות לחופש הביטוי) של תומכי ארגון להב"ה. הגם שההליך המשפטי בפרשה זו לא מוצה עד תום בשל פשרה שבית המשפט לחץ על הצדדים לקבלה ושעל טיבה נעמוד בהמשך, הייתה זו בכל זאת אחת הפעמים הבודדות, למיטב ידיעתנו, שבה ניצב בית המשפט בישראל בפני הכרעה בנוגע להפגנה שמכוונת כלפי אירוע פרטי לחלוטין של שני אנשים פרטיים. בהקשר זה, אנו סבורים שבית המשפט שגה בכך שקיבל את הפשרה בין הצדדים – פשרה אשר למעשה הוא יזם – והעניק לה תוקף מחייב. פשרה זו אינה משקפת איזון ראוי בין הזכויות המנוגדות שעל הפרק. מדובר בעניינם של שני אנשים פרטיים, ולכן, לשיטתנו, זכות ההפגנה והמחאה נסוגה מפני הזכות לפרטיות של בני הזוג. זאת ועוד, על אף שמדובר בהפגנה שתמציתה וכל תכליתה קידום רעיון גזעני מיסודו, בית המשפט נמנע מדיון עקרוני בדבר אופייה וטיבה של ההפגנה על פי אמות המידה המשפטיות שנוגעות לאישור הפגנות. את העדפתו של בית המשפט שלא לקיים דיון עקרוני במקרה זה נבקש להסביר על רקע נטייתו הכללית של בית המשפט בישראל להימנע מדיון מהותי כאשר מדובר בהפגנות המכוונות נגד קבוצות מיעוט מוחלשות, כגון אוכלוסיית הלהט"ב והציבור הפלסטיני-ישראלי.המישור השלישי של הדיון יוקדש לבירור תפקידה של המשטרה כמי שמופקדת על ההחלטה בדבר אישור ההפגנה. במובן זה נצביע על הפער בין היחס המתירני והגמיש שלו זוכים מפגינים יהודים (הן בנוגע לשאלה אם לאשר את קיום ההפגנה והן בנוגע להתנהלות המשטרה בעת ההפגנה עצמה) לבין היחס הלוחמני, ולעתים אלים, שאליו נחשפים מפגינים ערביים. על רקע מציאות זו, נשמיע מספר הרהורי כפירה בנוגע לשיקול הדעת המופרז שנתון למשטרה בקשר לאישור הפגנה ובקשר להגבלות השונות שיוטלו עליה. דברים אלה, שהיו חלק מקמפיין ציבורי נגד החתונה, הכו גלים ברשת וגרפו גלי אהדה בפייסבוק. סקר שנערך בעקבות המחאה אף העלה ש-72% מהיהודים בישראל מתנגדים לחתונה בין-דתית, ו-72% מהם ינסו למנוע חתונת בן משפחה עם ערבי. ואולם במקביל לכך, הפרסומים בעמוד הפייסבוק של להב"ה הולידו תגובת-נגד, והדיון הציבורי בנושא השתלט במהרה על דפי העיתונים ועל מהדורות החדשות. מאמרי דעה לכאן או לכאן – אלו התומכים בקיום החתונה ואלו המתנגדים לה – שטפו את אתרי החדשות באינטרנט. הפרשה גררה התייחסות גם מצדו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שגינה את ההסתה והגידופים כלפי בני הזוג בציינו כי "קו אדום עובר בין חופש הביטוי והמחאה לבין הסתה". אנשי ציבור נוספים הביעו עמדה ברוח זו.על רקע מציאות זו ולנוכח החשש מפני שיבוש אירוע החתונה, ניסו בני הזוג להביא לידי ביטול ההפגנה באמצעות פנייה לבית המשפט להוצאת צו למניעת ההפגנה מכוח סעיף 4 לחוק למניעת הטרדה מאיימת. במסגרת ההליך המשפטי ובעקבות הפצרות בית המשפט באו הצדדים לכלל הסכמה בנוגע למתכונת ההפגנה, ונקבע שתיערך במרחק 200 מטרים ממקום האירוע בראשון לציון. נציגת המשטרה העירה במהלך הדיון בבית המשפט כי אישור לקיום ההפגנה לא התבקש וממילא לא ניתן, וכי כלל לא ברור אם אכן מדובר בהפגנה הטעונה רישיון. ביום 17.8.2014 התקיימה החתונה כסדרה, כאשר במרחק של כ-100 מטרים ממקום האירוע התנהלו הפגנות סוערות של כמה מאות מפגינים המשתייכים לשני המחנות: המחנה האחד הורכב מאנשי ארגון להב"ה ותומכיו, שהשמיעו קריאות בגנּות החתונה המעורבת; ואילו המחנה האחר הורכב מתומכי החתונה, שביקשו להוכיח כי "הרחוב אינו שייך למשוגעים". את האירוע אבטחו כ-100 שוטרים שנפרסו במקום בסיוע כוחות יס"מ. בשלב מסוים, חלק מן המפגינים ניסה לפרוץ לאולם שבו נערך האירוע, ואחדים מהם נעצרו במהלך הערב.הדיון הציבורי רוּוי היצרים שנלווה לעיסוק בפרשה, כמו גם ההליך המשפטי שהתנהל בשוליה, מעוררים עניין בשלושה מישורים. המישור הראשון נוגע לרקע המשפטי שאופף את נסיבותיה של הפרשה, כלומר: דיני הנישואים החלים בישראל. התלהטות הרוחות סביב פרשת החתונה והעימות בין מתנגדי החתונה לבין תומכיה מסתירים עובדה בסיסית אחת, והיא שדיני הנישואים בישראל כלל אינם מאפשרים נישואים בין-דתיים. בהקשר זה נסביר כי המחאה נגד חתונת מורל ומחמוד מבטאת את ההשקפה שלפיה האישה היא קניינו של הגבר אשר לו היא נשואה, ובד בבד היא מבטאת את החשש המסורתי מפני "הגבר הזר", הנתפס כצייד מיומן ושופע מיניּות אשר מנסה לפתות את בנות ישראל "התמימות והטהורות".המישור השני של הדיון נוגע לשאלה החוקתית, היינו, להכרעה בנוגע לקיומה של ההפגנה בכפוף לאיזון בין הזכות לפרטיות של בני הזוג המתחתנים ובין הזכות להפגין ולמחות (שמהווה, כפי שנקבע בפסיקה, מרכיב בסיסי בזכות לחופש הביטוי) של תומכי ארגון להב"ה. הגם שההליך המשפטי בפרשה זו לא מוצה עד תום בשל פשרה שבית המשפט לחץ על הצדדים לקבלה ושעל טיבה נעמוד בהמשך, הייתה זו בכל זאת אחת הפעמים הבודדות, למיטב ידיעתנו, שבה ניצב בית המשפט בישראל בפני הכרעה בנוגע להפגנה שמכוונת כלפי אירוע פרטי לחלוטין של שני אנשים פרטיים. בהקשר זה, אנו סבורים שבית המשפט שגה בכך שקיבל את הפשרה בין הצדדים – פשרה אשר למעשה הוא יזם – והעניק לה תוקף מחייב. פשרה זו אינה משקפת איזון ראוי בין הזכויות המנוגדות שעל הפרק. מדובר בעניינם של שני אנשים פרטיים, ולכן, לשיטתנו, זכות ההפגנה והמחאה נסוגה מפני הזכות לפרטיות של בני הזוג. זאת ועוד, על אף שמדובר בהפגנה שתמציתה וכל תכליתה קידום רעיון גזעני מיסודו, בית המשפט נמנע מדיון עקרוני בדבר אופייה וטיבה של ההפגנה על פי אמות המידה המשפטיות שנוגעות לאישור הפגנות. את העדפתו של בית המשפט שלא לקיים דיון עקרוני במקרה זה נבקש להסביר על רקע נטייתו הכללית של בית המשפט בישראל להימנע מדיון מהותי כאשר מדובר בהפגנות המכוונות נגד קבוצות מיעוט מוחלשות, כגון אוכלוסיית הלהט"ב והציבור הפלסטיני-ישראלי.המישור השלישי של הדיון יוקדש לבירור תפקידה של המשטרה כמי שמופקדת על ההחלטה בדבר אישור ההפגנה. במובן זה נצביע על הפער בין היחס המתירני והגמיש שלו זוכים מפגינים יהודים (הן בנוגע לשאלה אם לאשר את קיום ההפגנה והן בנוגע להתנהלות המשטרה בעת ההפגנה עצמה) לבין היחס הלוחמני, ולעתים אלים, שאליו נחשפים מפגינים ערביים. על רקע מציאות זו, נשמיע מספר הרהורי כפירה בנוגע לשיקול הדעת המופרז שנתון למשטרה בקשר לאישור הפגנה ובקשר להגבלות השונות שיוטלו עליה. על רקע מציאות זו ולנוכח החשש מפני שיבוש אירוע החתונה, ניסו בני הזוג להביא לידי ביטול ההפגנה באמצעות פנייה לבית המשפט להוצאת צו למניעת ההפגנה מכוח סעיף 4 לחוק למניעת הטרדה מאיימת. במסגרת ההליך המשפטי ובעקבות הפצרות בית המשפט באו הצדדים לכלל הסכמה בנוגע למתכונת ההפגנה, ונקבע שתיערך במרחק 200 מטרים ממקום האירוע בראשון לציון. נציגת המשטרה העירה במהלך הדיון בבית המשפט כי אישור לקיום ההפגנה לא התבקש וממילא לא ניתן, וכי כלל לא ברור אם אכן מדובר בהפגנה הטעונה רישיון. ביום 17.8.2014 התקיימה החתונה כסדרה, כאשר במרחק של כ-100 מטרים ממקום האירוע התנהלו הפגנות סוערות של כמה מאות מפגינים המשתייכים לשני המחנות: המחנה האחד הורכב מאנשי ארגון להב"ה ותומכיו, שהשמיעו קריאות בגנּות החתונה המעורבת; ואילו המחנה האחר הורכב מתומכי החתונה, שביקשו להוכיח כי "הרחוב אינו שייך למשוגעים". את האירוע אבטחו כ-100 שוטרים שנפרסו במקום בסיוע כוחות יס"מ. בשלב מסוים, חלק מן המפגינים ניסה לפרוץ לאולם שבו נערך האירוע, ואחדים מהם נעצרו במהלך הערב.הדיון הציבורי רוּוי היצרים שנלווה לעיסוק בפרשה, כמו גם ההליך המשפטי שהתנהל בשוליה, מעוררים עניין בשלושה מישורים. המישור הראשון נוגע לרקע המשפטי שאופף את נסיבותיה של הפרשה, כלומר: דיני הנישואים החלים בישראל. התלהטות הרוחות סביב פרשת החתונה והעימות בין מתנגדי החתונה לבין תומכיה מסתירים עובדה בסיסית אחת, והיא שדיני הנישואים בישראל כלל אינם מאפשרים נישואים בין-דתיים. בהקשר זה נסביר כי המחאה נגד חתונת מורל ומחמוד מבטאת את ההשקפה שלפיה האישה היא קניינו של הגבר אשר לו היא נשואה, ובד בבד היא מבטאת את החשש המסורתי מפני "הגבר הזר", הנתפס כצייד מיומן ושופע מיניּות אשר מנסה לפתות את בנות ישראל "התמימות והטהורות".המישור השני של הדיון נוגע לשאלה החוקתית, היינו, להכרעה בנוגע לקיומה של ההפגנה בכפוף לאיזון בין הזכות לפרטיות של בני הזוג המתחתנים ובין הזכות להפגין ולמחות (שמהווה, כפי שנקבע בפסיקה, מרכיב בסיסי בזכות לחופש הביטוי) של תומכי ארגון להב"ה. הגם שההליך המשפטי בפרשה זו לא מוצה עד תום בשל פשרה שבית המשפט לחץ על הצדדים לקבלה ושעל טיבה נעמוד בהמשך, הייתה זו בכל זאת אחת הפעמים הבודדות, למיטב ידיעתנו, שבה ניצב בית המשפט בישראל בפני הכרעה בנוגע להפגנה שמכוונת כלפי אירוע פרטי לחלוטין של שני אנשים פרטיים. בהקשר זה, אנו סבורים שבית המשפט שגה בכך שקיבל את הפשרה בין הצדדים – פשרה אשר למעשה הוא יזם – והעניק לה תוקף מחייב. פשרה זו אינה משקפת איזון ראוי בין הזכויות המנוגדות שעל הפרק. מדובר בעניינם של שני אנשים פרטיים, ולכן, לשיטתנו, זכות ההפגנה והמחאה נסוגה מפני הזכות לפרטיות של בני הזוג. זאת ועוד, על אף שמדובר בהפגנה שתמציתה וכל תכליתה קידום רעיון גזעני מיסודו, בית המשפט נמנע מדיון עקרוני בדבר אופייה וטיבה של ההפגנה על פי אמות המידה המשפטיות שנוגעות לאישור הפגנות. את העדפתו של בית המשפט שלא לקיים דיון עקרוני במקרה זה נבקש להסביר על רקע נטייתו הכללית של בית המשפט בישראל להימנע מדיון מהותי כאשר מדובר בהפגנות המכוונות נגד קבוצות מיעוט מוחלשות, כגון אוכלוסיית הלהט"ב והציבור הפלסטיני-ישראלי.המישור השלישי של הדיון יוקדש לבירור תפקידה של המשטרה כמי שמופקדת על ההחלטה בדבר אישור ההפגנה. במובן זה נצביע על הפער בין היחס המתירני והגמיש שלו זוכים מפגינים יהודים (הן בנוגע לשאלה אם לאשר את קיום ההפגנה והן בנוגע להתנהלות המשטרה בעת ההפגנה עצמה) לבין היחס הלוחמני, ולעתים אלים, שאליו נחשפים מפגינים ערביים. על רקע מציאות זו, נשמיע מספר הרהורי כפירה בנוגע לשיקול הדעת המופרז שנתון למשטרה בקשר לאישור הפגנה ובקשר להגבלות השונות שיוטלו עליה. הדיון הציבורי רוּוי היצרים שנלווה לעיסוק בפרשה, כמו גם ההליך המשפטי שהתנהל בשוליה, מעוררים עניין בשלושה מישורים. המישור הראשון נוגע לרקע המשפטי שאופף את נסיבותיה של הפרשה, כלומר: דיני הנישואים החלים בישראל. התלהטות הרוחות סביב פרשת החתונה והעימות בין מתנגדי החתונה לבין תומכיה מסתירים עובדה בסיסית אחת, והיא שדיני הנישואים בישראל כלל אינם מאפשרים נישואים בין-דתיים. בהקשר זה נסביר כי המחאה נגד חתונת מורל ומחמוד מבטאת את ההשקפה שלפיה האישה היא קניינו של הגבר אשר לו היא נשואה, ובד בבד היא מבטאת את החשש המסורתי מפני "הגבר הזר", הנתפס כצייד מיומן ושופע מיניּות אשר מנסה לפתות את בנות ישראל "התמימות והטהורות".המישור השני של הדיון נוגע לשאלה החוקתית, היינו, להכרעה בנוגע לקיומה של ההפגנה בכפוף לאיזון בין הזכות לפרטיות של בני הזוג המתחתנים ובין הזכות להפגין ולמחות (שמהווה, כפי שנקבע בפסיקה, מרכיב בסיסי בזכות לחופש הביטוי) של תומכי ארגון להב"ה. הגם שההליך המשפטי בפרשה זו לא מוצה עד תום בשל פשרה שבית המשפט לחץ על הצדדים לקבלה ושעל טיבה נעמוד בהמשך, הייתה זו בכל זאת אחת הפעמים הבודדות, למיטב ידיעתנו, שבה ניצב בית המשפט בישראל בפני הכרעה בנוגע להפגנה שמכוונת כלפי אירוע פרטי לחלוטין של שני אנשים פרטיים. בהקשר זה, אנו סבורים שבית המשפט שגה בכך שקיבל את הפשרה בין הצדדים – פשרה אשר למעשה הוא יזם – והעניק לה תוקף מחייב. פשרה זו אינה משקפת איזון ראוי בין הזכויות המנוגדות שעל הפרק. מדובר בעניינם של שני אנשים פרטיים, ולכן, לשיטתנו, זכות ההפגנה והמחאה נסוגה מפני הזכות לפרטיות של בני הזוג. זאת ועוד, על אף שמדובר בהפגנה שתמציתה וכל תכליתה קידום רעיון גזעני מיסודו, בית המשפט נמנע מדיון עקרוני בדבר אופייה וטיבה של ההפגנה על פי אמות המידה המשפטיות שנוגעות לאישור הפגנות. את העדפתו של בית המשפט שלא לקיים דיון עקרוני במקרה זה נבקש להסביר על רקע נטייתו הכללית של בית המשפט בישראל להימנע מדיון מהותי כאשר מדובר בהפגנות המכוונות נגד קבוצות מיעוט מוחלשות, כגון אוכלוסיית הלהט"ב והציבור הפלסטיני-ישראלי.המישור השלישי של הדיון יוקדש לבירור תפקידה של המשטרה כמי שמופקדת על ההחלטה בדבר אישור ההפגנה. במובן זה נצביע על הפער בין היחס המתירני והגמיש שלו זוכים מפגינים יהודים (הן בנוגע לשאלה אם לאשר את קיום ההפגנה והן בנוגע להתנהלות המשטרה בעת ההפגנה עצמה) לבין היחס הלוחמני, ולעתים אלים, שאליו נחשפים מפגינים ערביים. על רקע מציאות זו, נשמיע מספר הרהורי כפירה בנוגע לשיקול הדעת המופרז שנתון למשטרה בקשר לאישור הפגנה ובקשר להגבלות השונות שיוטלו עליה. המישור השני של הדיון נוגע לשאלה החוקתית, היינו, להכרעה בנוגע לקיומה של ההפגנה בכפוף לאיזון בין הזכות לפרטיות של בני הזוג המתחתנים ובין הזכות להפגין ולמחות (שמהווה, כפי שנקבע בפסיקה, מרכיב בסיסי בזכות לחופש הביטוי) של תומכי ארגון להב"ה. הגם שההליך המשפטי בפרשה זו לא מוצה עד תום בשל פשרה שבית המשפט לחץ על הצדדים לקבלה ושעל טיבה נעמוד בהמשך, הייתה זו בכל זאת אחת הפעמים הבודדות, למיטב ידיעתנו, שבה ניצב בית המשפט בישראל בפני הכרעה בנוגע להפגנה שמכוונת כלפי אירוע פרטי לחלוטין של שני אנשים פרטיים. בהקשר זה, אנו סבורים שבית המשפט שגה בכך שקיבל את הפשרה בין הצדדים – פשרה אשר למעשה הוא יזם – והעניק לה תוקף מחייב. פשרה זו אינה משקפת איזון ראוי בין הזכויות המנוגדות שעל הפרק. מדובר בעניינם של שני אנשים פרטיים, ולכן, לשיטתנו, זכות ההפגנה והמחאה נסוגה מפני הזכות לפרטיות של בני הזוג. זאת ועוד, על אף שמדובר בהפגנה שתמציתה וכל תכליתה קידום רעיון גזעני מיסודו, בית המשפט נמנע מדיון עקרוני בדבר אופייה וטיבה של ההפגנה על פי אמות המידה המשפטיות שנוגעות לאישור הפגנות. את העדפתו של בית המשפט שלא לקיים דיון עקרוני במקרה זה נבקש להסביר על רקע נטייתו הכללית של בית המשפט בישראל להימנע מדיון מהותי כאשר מדובר בהפגנות המכוונות נגד קבוצות מיעוט מוחלשות, כגון אוכלוסיית הלהט"ב והציבור הפלסטיני-ישראלי.המישור השלישי של הדיון יוקדש לבירור תפקידה של המשטרה כמי שמופקדת על ההחלטה בדבר אישור ההפגנה. במובן זה נצביע על הפער בין היחס המתירני והגמיש שלו זוכים מפגינים יהודים (הן בנוגע לשאלה אם לאשר את קיום ההפגנה והן בנוגע להתנהלות המשטרה בעת ההפגנה עצמה) לבין היחס הלוחמני, ולעתים אלים, שאליו נחשפים מפגינים ערביים. על רקע מציאות זו, נשמיע מספר הרהורי כפירה בנוגע לשיקול הדעת המופרז שנתון למשטרה בקשר לאישור הפגנה ובקשר להגבלות השונות שיוטלו עליה. המישור השלישי של הדיון יוקדש לבירור תפקידה של המשטרה כמי שמופקדת על ההחלטה בדבר אישור ההפגנה. במובן זה נצביע על הפער בין היחס המתירני והגמיש שלו זוכים מפגינים יהודים (הן בנוגע לשאלה אם לאשר את קיום ההפגנה והן בנוגע להתנהלות המשטרה בעת ההפגנה עצמה) לבין היחס הלוחמני, ולעתים אלים, שאליו נחשפים מפגינים ערביים. על רקע מציאות זו, נשמיע מספר הרהורי כפירה בנוגע לשיקול הדעת המופרז שנתון למשטרה בקשר לאישור הפגנה ובקשר להגבלות השונות שיוטלו עליה.