בזכותן של זכויות שפה

תקציר

יש הטוענים כי לזכויות שפה מאפיינים ייחודיים המבדילים אותן מזכויות אדם אחרות, הנתפשות כזכויות אוניברסאליות, וכי בשל מאפיינים ייחודיים אלו על בתי המשפט לנהוג משנה זהירות בבואם לפרש זכויות שפה. מאמר זה מערער על תפישה זו ובוחן האם ראוי לפרש את זכויות השפה בצורה מצמצמת לאור העובדה כי אלה בעלות מאפיינים דומים במהותן לזכויות אחרות המפורשות על-ידי בתי המשפט בהרחבה. אשווה את המאפיינים של זכויות שפה למאפיינים המתקיימים גם בזכויות אדם אחרות, אשר פרשנותן הרחבה פחות שנויה במחלוקת. אתמקד בהשוואה בין המאפיינים של זכויות שפה לבין המאפיינים של הזכות לחופש הדת, כפי שהם באים לידי ביטוי בספרות, בפסיקה ישראלית ובפסיקה קנדית. אטען כי לזכות לחופש הדת תכונות משותפות לאלה של זכויות שפה. במקרה של זכויות שפה תכונות אלה משמשות לתמיכה בטיעונים למען פרשנות מצומצמת שלהן, ואילו במקרה של הזכות לחופש הדת בתי משפט מפרשים אותה פעמים רבות בהרחבה על אף תכונות אלה. ברמה הנורמטיבית אטען כי הדמיון המושגי בין זכויות שפה לחופש הדת מצריך לכל הפחות שקילה מחודשת של כללי הפרשנות המוחלים על זכויות שפה. לבסוף אצביע על תכונה ייחודית לזכויות שפה: הנטל התרבותי שהן מטילות על דוברי שפת הרוב ללמוד, לדבר ולהיות מזוהים במידה מסוימת עם שפתם ותרבותם של חברי המיעוט. למרות שתכונת הנטל התרבותי ייחודית לזכויות שפה מסקנתי הסופית תהא שגם טיעון הנטל התרבותי אינו משכנע במיוחד. לא משום שהוא לא מצביע על תכונה ייחודית לזכויות שפה, אלא משום שהנטל התרבותי שזכויות שפה מטילות על חברי קבוצת הרוב אינו משמעותי כדי להצדיק פרשנות דווקנית ומצמצמת שלהן.