על הקטגוריות של החזקות אגב פסקי-הדין סובאח צלנקו ופלוני

תקציר

קיימות סוגיות שהדיון והטיפול בהן נעשים במהלך הדרגתי – וכמובן בכל שלב גם באופן חלקי – במקום במהלך חד-פעמי וממצה; זאת, אף שבתחום המשפט, לדעתנו, עדיף בדרך-כלל מהלך חד-פעמי וממצה על פני מהלך בשלבים. כידוע, מקובל להבחין בתוך סוגיית "החזקות", כהבחנה ראשית, בין שני סוגים: "חזקה שבעובדה"; "חזקות שבדין", או, ביתר דיוק, "חזקות מן החוק". כמו-כן ברור, כי נזקקים לחזקות כאמצעי הוכחה עקיפה כאשר אין ראיות שיבססו במישרין את הטעון הוכחה. החזקה באה ללמד על התקיימות מושא ההוכחה בעקיפין מהתקיימות נתונים חיצוניים לו, שהם, כשלעצמם, טעונים הוכחה, כמובן. במבנה כל חזקה מצויים אפוא שני מרכיבים – האחד, המתבטא בנתונים כאמור, הוא מרכיב-היסוד, שמתוך התקיימותו ותוכנו מסתברת, בבחינת מסקנה, התקיימותו של המרכיב השני, המהווה מושא ההוכחה. הזיקה הראיתית של המרכיב השני למרכיב הראשון היא החזקה עצמה, הפרזומפציה. זה מעין סלוגיסם – היקש – שבו המתכונת המופשטת של מרכיב-היסוד משמשת נושא בהקדמה הראשית של הסילוגיסם. ומכאן, מן הכלל אל הפרט, נועדה החזקה לשמש אמצעי הוכחה עקיפה, בהיעדר ראיות ישירות, של הפרט הטעון הוכחה. זאת, כמובן, בתנאי בל-יעבור, שההקדמה הראשית תעמוד במבחן הדיוק, ואילו ההקדמה המשנית תיתן ביטוי להיבט פרטי של ההקדמה הראשית.