טיפול כפוי בעבריינים מתמכרים לסמים - היבטים משפטיים
מאת Leslie Sebba, Rachel Arenfeld
תקציר
ב־1963, נחקק בארץ חוק יוצא־דופן בענין הטיפול בעבריינים מתמכרים לסמים. חוק זה קובע כי כאשר מורשע אדם בעבירה פלילית ונגזר עליו עונש מאסר של ששה חודשים לפחות, רשאי בית המשפט להוסיף לעונש המאסר, צו לטיפול כפוי לשם גמילה במוסד סגור שאושר על־ידי שר־הבריאות. ניתן להורות על צו שכזה (שיקרא להלן: צו־אישפוז), רק בתנאי שבית המשפט נוכח, לאחר שמיעת חוות דעתו של פסיכיאטור: א. כי הנאשם סובל מדחף לסמים מסוכנים (כמשמעותם בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל״ג—1973 ב. כי יש יסוד להניח שעבר את העבירה שעליה נידון מתוך אותו דחף; ו־ג. שיש באותו דחף כדי להביאו לידי עבירות נוספות. בחוק זה נקבע כי משך הצו לא יעלה על שלוש שנים או על תקופת המאסר שהוטלה על הנידון, הכל לפי התקופה הארוכה יותר. יתכן שיחדור מוקדם יותר מן המוסד על־פי החלטה של ועדה מיוחדת שנקבעה לצורך זה ושבראשה שופט בית־משפט מחוזי (להלן: ועדת השחרורים לנרקומנים). בידי בית המשפט המטיל את הצו, מופקד שיקול־דעת בדבר ניכוי תקופת האישפוז מ תקופת המאסר. האנומליות הרבות העולות מתוך הוראות אלה, נידונו במקום אחר. כאן תידונה רק אחדות מהבעיות הנראות כעלולות לצמוח במהלך יישומו של החוק. לצורך השוואה תיבדקנה גם הוראות תחיקה נוספות שלהן זיקה לבעיות הללו.
עו"ד, רוצה לקרוא את המסמך המלא?
הצטרפו לקבלת גישה ללא תשלום למאגר המידע, והתנסו במערכת ה-AI המובילה בישראל. LawMate מעניקה פתרון מקצה לקצה לכל סוגי העבודה המשפטית: מחקר מעמיק, ניתוח מידע, ניסוח חוזים, כתבי בי-דין, חוות דעת ועוד – הכל במקום אחד ובתוך שניות.