בג"ץ מתווה הגז הטבעי והחוזה הרגולטורי: שינוי פרדיגמה במנהל ובמשפט הציבורי

תקציר

תקציר בעברית:בג"ץ מתווה הגז הטבעי מהווה ציון דרך בפסיקה המנהלית והכלכלית בישראל. זהו פסק הדין החשוב ביותר עד כה בתחום דיני הרגולציה – ענף חדש המתפתח במשפט. בית המשפט דן בהסכמות שנערכו בין המדינה לבין תאגידי גז טבעי, אשר גילו מאגרים עצומים בים התיכון, ביחס למכלול של היבטי רגולציה שיחולו לגביהם במשך עשור. אחד החידושים הבולטים בפסק הדין הוא ההכרה במודל החוזה הרגולטורי ככלי מנהלי לגיטימי ורצוי, שעניינו הסכמה פרטנית בין רגולטור למפוקח על תנאי הרגולציה. אף שבסופו של עניין פסל בית המשפט את המתווה בנוסחו המקורי, מפאת הכבילה השלטונית שהייתה גלומה בו, המאמר מצביע דווקא על יחסו האוהד של בית המשפט לבחירה המנהלית להתקשר בחוזים רגולטוריים עם גורמים פרטיים, ומנתח את השלכותיו. יחסו של בית המשפט לחוזה הרגולטורי בפסק הדין מסמן שינוי בתפיסה המשפטית המסורתית של בתי המשפט ביחס לתפקידיו של הרגולטור – מגורם כופה ואוסר, הפועל באמצעות מנדט סטטוטורי נוקשה, לגורם מודרני, גמיש ומתוחכם, המשתמש במגוון של כלים רגולטוריים ליצירת מערך הרגולציה, ובכלל זה חוזים המגלמים ויתור על סמכות שלטונית. היבט נוסף של שינוי הפרדיגמה קשור למעבר ממשפט מנהלי כללי למשפט מנהלי הקשרי בתחום דיני החוזים הרגולטוריים. דינים אלה מתאפיינים במתן מרחב פעולה גדול יותר מבעבר לממשל לשם הסדרת פעילותם של תאגידים במשק באמצעות רגולציה הסכמית, בין היתר באמצעות ריכוך כללי הסמכות ועיבוי כללי ההליך המנהלי. המאמר מבקש להעריך שינויים אלה מן הבחינה הנורמטיבית ולעמוד על השלכותיהם התיאורטיות והמעשיות.