חוק יסודות המשפט, תש"ם-1980 - חובת ציות או חובת הוועצות?
מאת Hanina Ben-Menahem
תקציר
תפישת ההליך השיפוטי שעמדה בפני מנסחי חוק יסודות המשפט, תש"ם-1980 (להלן: החוק), היתה, ככל הנראה, שהכרעה שיפוטית בשאלה משפטית יש שהיא נעשית בשני שלבים. בשלב ראשון בית-המשפט סוקר את המקורות המשפטיים ומנסה למצוא בהם תשובה לשאלה העומדת בפניו. משהגיע בית-המשפט למסקנה שאין במקורות המשפטיים תשובה לשאלה, הוא פונה לשלב השני של חיפוש אחר פתרון הולם במקורות משלימים; ובשלב זה, על-פי החוק, עליו לפנות לעקרונות החרות, הצדק, היושר והשלום של מורשת-ישראל. השאלה המרכזית שהחוק מעלה, ושלה מוקדשים הדברים הבאים, היא מה טיבה של הזיקה שהחוק קובע בין עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת-ישראל (ויהיו עקרונות אלו אשר יהיו ותהא מורשת-ישראל אשר תהא) לבין פסיקתו של בית-המשפט בשאלה מסוימת. נניח שלפנינו אבחון נכון, בהתאם לתפישת החוק, של שאלה משפטית שאין לה תשובה בדבר חקיקה בהלכה פסוקה או בדרך של היקש; מה צריכה להיות פסיקתו של בית-המשפט באותו עניין? האם כדי לצאת ידי החובה המוטלת עליו מכוח חוק יסודות המשפט צריך בית-המשפט לתת פסק בהתאם למורשת-ישראל? במילים אחרות: מהי החובה המוטלת על בית-המשפט מכוח חוק יסודות המשפט?
עו"ד, רוצה לקרוא את המסמך המלא?
הצטרפו לקבלת גישה ללא תשלום למאגר המידע, והתנסו במערכת ה-AI המובילה בישראל. LawMate מעניקה פתרון מקצה לקצה לכל סוגי העבודה המשפטית: מחקר מעמיק, ניתוח מידע, ניסוח חוזים, כתבי בי-דין, חוות דעת ועוד – הכל במקום אחד ובתוך שניות.