הזהות החוקתית של מדינת ישראל, הזכות להשתתפות שווה בהכרעות חברתיות וה"רפורמה" המשפטית Israel’s Constitutional Identity, the Right to Participate in Social Decisions and the “Legal Reform”

תקציר

תקציר בעברית:מאפיין מרכזי של ההיסטוריה החוקתית של מדינת ישראל הוא העמימות של ההגדרה הפורמאלית, בחוק-יסוד, של זהותה החוקתית של המדינה. הקביעה, במספר חוקי-יסוד, שישראל היא "מדינה יהודית ודמוקרטית" אינה מספקת מענה לשאלות מרכזיות בתחום השוויון בין יהודים לערבים ובתחום של דת ומדינה. גישה מתחמקת זו התאפשרה בזכות היעדר ביקורת שיפוטית ממשית עד ראשית שנות התשעים. היא באה אל קיצה, חלקית, בעקבות חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, בשנת 1992, שביטאה שינוי דרמטי בזהות החוקתית של מדינת ישראל. התכלית העיקרית של תכנית הממשלה להחלשת הביקורת השיפוטית שהוצעה בשנת 2023 היא להביא לשינוי הזהות החוקתית של המדינה חזרה לזו הלא-ליברלית, בלי להצהיר מפורשות על אפיון חלופי זה שהממשלה מבקשת לקדם, ולמעשה תוך ניסיון להסתירו. חיבור זה דן בתכלית זו, ולצורך כך מוצע כאן תיאור מפורט של התפתחות הזהות החוקתית של מדינת ישראל. תיאור זה מניב שלוש תובנות עיקריות: ראשית, בתקופה שקדמה למהפכה החוקתית, כלומר עד 1992, מדיניות רשויות השלטון ביטאו, בהיבט הלאומי ובהיבט הדתי כאחד, זהות חוקתית לא-ליברלית, שעיקרה תפיסה פסולה של משמעותה של "מדינה יהודית". שנית, המהפכה החוקתית שארעה בשנות התשעים, עיקרה אינו דווקא ההכרה בסמכות לביקורת שיפוטית על חקיקה, אלא שינוי הזהות החוקתית של מדינת ישראל – הקביעה שהאפיון של ישראל כיהודית ודמוקרטית מחייב להתייחס ליהודים ולערבים כאל שווים ואינו מתיר כפייה דתית. מהפכה זו לא היתה יוזמה של בית-המשפט אלא מהלך משולב, שבו, בשל מגוון נסיבות, כל הגורמים הרלוונטיים – הממשלה והכנסת, בית-המשפט והתפיסה הדומיננטית בציבור – תמכו בשינוי הזהות החוקתית, כך שתהיה קרובה יותר למובטח בהכרזה על הקמת המדינה. שלישית, מאז תחילת העשור השני של המאה ה-21, החל להיווצר, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, פער גדל והולך בין המשך המחויבות העקרונית של בית-המשפט לזהות החוקתית הליברלית, לבין מדיניות הכנסת והממשלה וחלקית גם עמדות הציבור, שמבטאות סחף גובר חזרה לתפיסה לא-ליברלית של העדפת אינטרסים של יהודים וכפייה דתית. בעקבות זאת, מוצעות כאן שתי הצדקות עיקריות להתנגד לתכנית הממשלה להחלשת הביקורת השיפוטית: האחת, בשונה מהנסיבות שהביאו למהפכה החוקתית של 1992, כיום לא התגבשה הסכמה ציבורית רחבה לתמיכה במהלך של שיבה לימים שבהם (גם בתחומי הקו הירוק) ישראל היתה דמוקרטיה לא-ליברלית. הטעם השני להתנגדות לתכנית להחלשת הביקורת השיפוטית הוא שהזהות החוקתית שהממשלה שואפת לקדם היא פסולה מוסרית. משמעותה הפרה של תכלית קיומה של המדינה הדמוקרטית – כיבוד זכויות האדם של כלל האזרחים ושל מי שנתונים למרותה. יתר על-כן, אימוץ זהות חוקתית לא-ליברלית צפוי להביא לכך שיישמט גם ההכשר לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, כלומר מדינה שבה מתממשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית לאומית.