התסמונת הפוסט-טראומטית כטענת הגנה במשפט פלילי

תקציר

המציאות הישראלית מזמנת לפרטים החיים בה חוויות טראומטיות מסוגים שונים. מחקרים רבים אבחנו תסמינים הקשורים למצבים טראומטיים שצירופם הוא בעל משמעות קלינית אצל חיילים ישראליים שהשתתפו במלחמות (לרבות חיילים שישבו בשבי), ואצל אזרחים בישראל אשר נחשפו לפיגועי טרור, להפגזות על ישראל ולתאונות דרכים. תסמינים אלה, העולים כדי תסמונת פוסט-טראומטית אובחנו גם אצל ניצולי שואה. המאמר מבקש להראות, כי חלק מהתסמינים של התסמונת הפוסט-טראומטית עלולים לגרום פגיעות בעוצמות שונות ביכולת הקוגניטיבית וביכולת הרצייה של הפרטים הסובלים מהם. במצבים מסוימים עלולים אותם פרטים לבצע מעשים עברייניים בהשפעת תסמיניהם. ללא התייחסות חקיקתית או פסיקתית מתאימה, המביאה בחשבון את השפעת התסמונת על התנהגות הפרטים, עלולים הם להיות מורשעים ולהיענש חרף שליטתם המוגבלת – ולעתים אף חרף חוסר השליטה שלהם – במעשים שביצעו. אפשרות זו עלולה לעמוד בסתירה לעקרונות הבסיסיים של דיני העונשין. במאמר זה מבקשים הכותבים לבחון האם קיומה של תסמונת פוסט-טראומטית אצל הנאשם יכול לשמש טענת הגנה מלאה או חלקית במשפט הפלילי. לאחר בחינת ההשפעות של התסמונת הפוסט-טראומטית על התנהגות הנאשם, הן לאור השיקולים העיוניים השונים והן לאור המשפט המשווה, מגיעים הכותבים למסקנה, כי במקרים המתאימים יש הצדקה להכיר בטענת הגנה, מלאה או חלקית, לנאשמים שביצעו מעשים עקב תסמינים של תסמונת פוסט-טראומטית. בהמשך למסקנה זו מצביע המאמר על האפשרות להכיר בטענה זו גם במסגרת המשפט הפלילי הישראלי. בנוסף, במקרים שבהם לא ראוי לזכות את הנאשם אין כל מניעה להכיר בתסמונת הפוסט-טראומטית כטענה לקולא בעונש, הן ביחס לעבירת הרצח והן ביחס לעברות קלות יותר.